תנ"ך על הפרק
שמות ב
52
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
לידת משה, הריגתו את המצרי, בריחתו למדין, זעקת בני ישראל ושמיעת ה' את זעקתם
מאמרים על הפרק
הולדת מושיען של ישראל
בזכות מה נגאלו בני ישראל ממצרים
אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ – משה רואה שתהליכי הגאולה ארוכים
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(שם שם) ויקח. ויחזור מבעי ליה, א"ר יהודה בר זבינא, שעשה לה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו אם הבנים שמחה היתכן דסמיך ארישא דקרא (ותהלים קי"ב) מושיבי עקרת הבית, ודריש מושיבי מלשון ושבו בנים לגבולם, וא"כ מכוון לענין שהחזירה עמרם, ועקרת הבית כנוי ליוכבד, אולי ע"ש שנעקרה מביתה בגירושיה, ואפריון הוא חופה, כמש"כ הרא"ש בכתובות פ"ב סי' ח' וז"ל, ונוהגין באשכנז שעושין אפריון ומושיבין החתן והכלה והוא נקרא חופה. .
(סוטה י"ב א׳) את בת לוי. אפשר בת מאה ושלשים שנה הוית וקרי לה בת וואע"פ דשם בת כולל שם מתיחס מאבות לבנים, י"ל דהכונה ע"פ מ"ש רש"י בתהלים ד' בפסוק עד מה כבודי לכלמה שאמר דוד עד מתי אתם מבזים אותי באמרכם ראיתם את בן ישי, בכרות בני עם בן ישי, כאלו אין לי שם, ומבואר מזה דזה שקורים לו רק בשם אביו בזיון הוא לו, ולכן מקשו אפשר בת מאה ושלשים שנה וקוראים אותה רק בשם אביה. ועיין מש"כ התוי"ט בפ"ה דאבות בבאור השמות בן בג בג ובן הא הא, ומש"כ אנחנו בפ' שלח בפ' ויהס כלב. , דא"ר חמא בר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ׳ פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, א"ר יהודה בר זבינא, שנולדו בה סימני נערות [נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו] זולכן מתיחסת היא רק על שם אביה כמו בת קטנה, והלשון שהוספנו במוסגר כן הוא בב"ב קי"ח ב' בענין אגדה זו.
ועיין בזוהר פרשה זו, וז"ל, הכי אוליפנא, דאיתתא עד לא אזדווגת נקראת בת פלוני ובתר דאזדווגת נקראת אשת פלוני, ולפי"ז ממילא מיושב קושיית הגמרא, דכל זמן שלא נשאת היתה נקראת בת לוי. .
(שם שם) ותהר האשה ותלד. והא הוי מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא חכפי שיתבאר בדרשה שבסמוך. , א"ר יהודה בר זבינא, מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה טכלומר בקללת בעצב תלדי בנים, וקצת צ"ע ממש"כ רש"י בשבת קנ"ב ב' דקללות של אדם הראשון שוין בכל האנשים, יעו"ש, וי"ל. .
(שם שם) כי טוב היא. תניא, ר' מאיר אומר, טוב שמו, ר' יהודה אומר, טוביה שמו, ר' נחמיה אומר, הגון לנביאות הוא, אחרים אומרים שנולד מהול, וחכמים אומרים שנתמלא כל הבית אורה כשנולד, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (פ׳ בראשית) וירא אלהים את האור כי טוב ייתכן דכל החכמים דייקו הלשון ותרא אותו כי טוב הוא, דלשון ראיה יונח רק על דבר המוחש, אבל על לשון טוב יונח יותר לשון ידיעה, ולכן דרשו כל אחד כונה אחרת המכוונת ללשון טוב, ר' מאיר דריש טוב שמו, ור"מ לשיטתיה דדייק בשמא (יומא פ"ה ב'), ויתכן שכך קרא לו אביו, ור' יהודה הוסיף שקראוהו טוביה, שמפני שנבאו עליו שיושיע את ישראל כמבואר בסמוך בפסוק ד', לכן הוסיפו לשם טוב שתי אותיות משם הקודש על שם כי שמי בקרבו (פ' משפטים), וכמו שקרא נתן הנביא את שלמה בשם ידידיה, וכן השמות מתתיה, עזריה, פתחיה, וכדומה.
ור' נחמיה דריש שכונת הלשון ותרא אותו כי טוב הוא שהכירה בו שהוא הגון לנבואה, וי"ל הבאור ע"פ מ"ד בשבת צ"ב א' ובכ"מ, אין הנבואה חלה אלא על גבור ובעל קומה ויליף ממשה שהיה בעל מעלות אלו, וא"כ ראתה אותו שנולד כזה וידעה וצרפה גם מה שנבאה מרים על אודותיו, כמש"כ בסמוך פסוק ד', ראתה והבינה כי הגון לנביאות הוא, ויהיה הפירוש ותרא מלשון ידיעה והבנה, כמו (קהלת א') ולבי ראה הרבה חכמה. ובזה מדויקת גם המלה "אותו" אשר לכאורה מיותרת היא.
ואחרים דרשו מלשון טוב – שנולד מהול, וצריך באור איפה מרומז זה בלשון טוב, ואפשר לומר ע"פ מש"כ רש"י בשם מדרשים בפ' בראשית בבריאת יום שני (פסוק ז') דלכן לא נאמר כי טוב בשני בשבת משום שלא היתה נגמרה מלאכת המים עד יום ג', ודבר שלא נגמר ונתקן אינו ראוי להקרא טוב, יעו"ש. ואמרו בנדרים ל"א ב' דאברהם כל זמן שלא נמול לא נקרא שלם, והיינו טעמא מפני שלא נגמרה עוד שלמות קנין גופו, וא"כ מכיון דכתיב במשה שראתה אותו, כלומר את גופו, כי טוב הוא, ש"מ שנגמרה כל השלימות הראויה להיות בגופו ואפילו במילה, והיינו שנולד מהול.
וחכמים דרשו מלשון ותרא אותו כי טוב הוא – שנתמלא כל הבית אורה, וי"ל בכונתם דדייקו ג"כ כמש"כ דעל שם טוב לא יתכן לשון ראיה אלא ידיעה והרגשה, משום דראיה יונח על דבר מוחשי, ולכן דרשו בגז"ש מן וירא אלהים את האור כי טוב, דכמו בבריאת האור במעשה בראשית ראה הקב"ה כביכול אור מוחשי, היינו היפך החושך, כך ראתה כאן אמו של משה אור מוחשי, והיינו שנתמלא כל הבית אורה, ודו"ק. .
(שם שם) ותצפנהו שלשה ירחים. דלא הוו מנו מצרים אלא משעה דאהדרה עמרם, והיא הות מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא יאפירש"י מהכא נפקא לן זה. .
(סוטה י"ב א׳) ולא יכלה עוד הצפינו. ואמאי תצפניה ותיזל, אלא כל היכי דהוי שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטי ינוקא להתם כי היכי דלשמעינהו ומעוי בהדייהו, דכתיב (שה"ש ב׳) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים יבדמטבע התינוק לצעוק כששומע קול תינוק אחר, וזהו אחזו לנו שועלים קטנים שהמצרים הקטנים תפסו המקומות שבהם עצורים ילדי ישראל. .
(שם שם) תבת גמא. מאי שנא גמא, אמר רבי אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופן יגר"ל אע"פ דגופו היה משתמר יותר בתיבה של עצים רק משום שגמא הוא בזול. , וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. ור׳ שמואל בר נחמני אמר, מפני שגמא הוא דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה ידלפי שדבר הקשה נתקל ונשבר כשהמים שוטפין בחזקה, אבל דבר קל כשנתקל נשוף לאחוריו. ונראה דר' אלעזר ור' שמואל בר נחמני אזלי לשיטתייהו בדרשה שבסמוך ותשם בסוף, דר"א ס"ל בסוף ים סוף, ולכן היה ראוי יותר לעשות תיבה של עץ ובכ"ז עשתה של גמא מטעם שממונם חביב וכו', ורשב"נ דס"ל ותשם בסוף באגם א"כ א"א ליה לדרוש כר"א, יען דבאגם באמת די בתיבה של גמא, ולכן דרשו גמא לענין אחר. .
(שם שם) בחמר ובזפת. תני, חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע טושל זפת. .
(שם שם) ותשם בסוף. ר׳ אלעזר אומר – ים סוף טזשים סוף מגיע עד הנהר נילוס שבמצרים. , ר׳ שמואל בר נחמני אמר – אגם, כדכתיב (ישעיה י"ט) קנה וסוף קמלו יזועיין משכ"ל אות י"ד. .
(שם שם) ותתצב אחותו. במדה שאדם מודד מודדין לו, מרים המתינה למשה לפיכך המתינו לה ישראל במדבר, שנאמר (ס"פ בהעלותך) והעם לא נסע עד האסף מרים, ומדה טובה מרובה שהיא המתינה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעת ימים יחר"ל כלל התשלומין מדה כנגד מדה נוהג בין במדה טובה בין במדת פורענות, ויתרון למדה טובה שמשלמין שכר בתוספת ויתרון על המדה שמדד האדם, וכדמפרש. וע"ע לפנינו בפ' נח בפסוק וארובות השמים נפתחו, ובתוס' בסוגיא כאן י"א א'. .
(סוטה ט׳ ב׳, י"א א׳) ותתצב אחותו וגו׳. א"ר יצחק, פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר יטנראה דר"ל על שם נבואתה שהתנבאה על משה שהוא עתיד להושיע את ישראל, כמבואר בדרשה הבאה, ועתה שהשליכוהו ליאור עמדה לדעת מה יהיה סוף נבואתה, וכדמפרש. , ותתצב – דכתיב (ש"א ג') ויבא ה׳ ויתיצב. אחותו – דכתיב (משלי ז') אמור לחכמה אחותי את כובחכמה כתיב (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וכשבאים אלה הדברים מפי הקב"ה הוא חזון נבואה. , מרחוק – דכתיב (ירמיה ל"א) מרחוק ה' נראה לי, לרעה – דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות ה'. מה – דכתיב (פ' עקב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב (עמוס ג') כי לא יעשה אדוני ה' דבר וגו׳ כאנראה דסמיך על סוף הפסוק, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ורומז לנבואת מרים בענין זה, כמש"כ. , לו – דכתיב (שופטים ו') ויקרא לו ה׳ שלום כבקאי על המזבח שבנה גדעון על שם שראה מלאך ה' וקרא אותו ה' שלום, וגם זה הוא ענין נבואה לדבר עם המלאך פנים אל פנים. .
(שם י"א א׳) לדעה מה יעשה לו. מרים נביאה היתה והיתה מתנבאה ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, ובשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, אמר לה אביה בתי, נתקיימה נבואתך, וכיון שהשליכוהו ליאור, אמר לה, בתי, היכן נבואתך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו – לדעת מה יהיה בסוף נבואתה כגנראה דמדייק דלפי הפשט הול"ל לראות מה יעשה לו ולא לדעה. וכלל דרשה זו נסמכת על הקודמת ושם נתבארה. .
(שם י"ג א׳) לרחוץ על היאור. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן הוא אומר (ישעיה ד׳) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כדיתכן דמדייק מדלא כתיב לרחוץ ביאור, כמו ורחץ במים, וכן בכ"מ, וכ"מ בחא"ג, ואמנם כלל הדרשה עדיין דורשת באור, ונראה ע"פ מש"כ אונקלוס ומפרשים בפ' מקץ בפסוק כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים, וכתבו הטעם בזה, משום דעברים אוכלים בשר צאן והמצרים עובדים לצאן, ולכן אינם יכולים לראות מי שאוכל דבר הקדוש להם, עכ"ד. ומבואר מזה דמה שחשיב אצלם לאלוה אינם משתמשים בו לדבר של חול, וידוע דפרעה היה עובד לנהר, כמבואר במדרשים וע"ל בפ' וארא בפ' הנה הוא יוצא המימה, וא"כ לא היה משמש באותו הנהר לרחיצת תענוג, ואם היתה בתו כרוכה אחרי דעותיו לא היתה רוחצת גם היא בו, ומדהלכה לרחוץ ש"מ שבטלה ע"ז שלו, והיינו שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. .
(שם י"ב ב') ונערותיה הולכות. א"ר יוחנן, אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (פ׳ תולדות) הנה אנכי הולך למות, שכיון דחזו דבעית לאצולי למשה, אמרו לה, גברתנו, מנהגו של עולם מלך בו"ד גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת אביך, בא גבריאל וחבטן בקרקע כהיתכן בטעם עיקר כל דרשה זו, משום דמדרך הנמוס כשהיתה בת פרעה רוחצת היו הנערות שלה צריכות לעמוד אצלה או לרחוץ אתה ולא לילך ולטייל על שפת היאור ולכן דריש הליכה זו מעין הלשון הולך למות, וכדמפרש, והוא הדין שהיה יכול להביא הפסוק מקהלת כי הולך האדם אל בית עולמו. וע"ע בדרשה הבאה. .
(סוטה י"ב ב׳) ותשלח את אמתה. ר׳ יהודה ור' נחמיה, חד אמר ידה וחד אמר שפחתה, ולמ"ד שפחתה, הא אמרן בא גבריאל וחבטן בקרקע כובדרשה הקודמת. , דשייר לה חדא דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה. ולמ"ד ידה, לכתוב ידה, הא קמ"ל דאשתרבובי אשתרבב כזשנתמשכה ידה כדי שתוכל להגיע את התיבה, והנה מאן דדריש שפחתה, פשוט הוא דלא ניחא ליה לדרוש ידה מדלא כתוב מפורש ידה כמו דרגיל בעלמא הלשון שליחות יד, פשיטות יד, וכדומה, ולא ס"ל הדרשה דאשתרבובי אשתרבב, ומאן דדריש אמתה – ידה, מפרש בגמרא מדכתיב אמתה, והוא מלשון אמת היד או הזרוע, ולכאורה הדבר קשה מי הכריחו להוציא המלה אמתה מפשטה דהיינו שפחתה, דהא כמו כן כתיב אם עבד או אמה, והרבה מאד כהנה.
ונראה דדייק ודריש מדכינה הכתוב מקודם את שפחותיה בשם נערות והו"ל לפי"ז גם כאן לכתוב ותשלח את נערתה, ובאמת כן מהנהוג בכבוד מלכים לכנות עבדיהם ושפחותיהם בשם נערים ונערות כנודע בתנ"ך ובהליכות עולם, מפני שהוא לשון נקי, ויפה מלשון עבד ואמה, ומדשינה לכתוב אמתה דריש דקאי על אמת היד. שהיתה צריכה להושיטה מרחוק מפני שהיתה התיבה עומדת הרחק ממנה כאמת יד, ודו"ק.
ובמ"ר כאן איתא, רבנן אמרי, בת פרעה מצורעת היתה, לפיכך ירדה לרחוץ, כיון שנגעה בתיבה נתרפאה לכך חמלה עליו ואהבה אותו, ע"כ. ולא נתבאר כל רמז לענין זה, ואולי הכונה מדכתיב סתם לרחוץ ולא פירש מה אם פניה, ידיה או רגליה, על כרחנו לומר (כמו שהוא בכ"מ בכה"ק בבאו סתם) – לטבול כל גופה ולהתרחץ מאיזה טומאה וחלאה, ואחרי דלא שייך בה רחיצה דתית, לכן דרשו שהיה כל גופה צריך רחיצה ממשית, והיינו מפני הצרעת. .
(שם שם) ותראהו את הילד. ותרא מבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא, שראתה שכינה עמו כחנראה דר"ל שראתה עליו אור יתירה, שקרן אור פניו למעלה מן הטבע, וכמו שראתה אמו בעת לידתו שנתמלא כל הבית אורה כמבואר לעיל בפ' ד', ופירש"י והאי את לשון עם הוא, כמו ואת בנימין וגו' לא שלח יעקב את אחיו (פ' מקץ) עכ"ל.
ורמז לשכינה בלשון ותראהו כתבו המפרשים דדריש נוטריקו"ן ותרא הו את הילד, שאותיות ה"ו מן השם הוא כמו בישעיה מ"ב אני ה' הוא שמי, ובסוכה נ' א' אני והו הושיעה נא. .
(שם שם) נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה, אמרה, שמא לא אזכה בחופתו כטי"ל דרומז הוא למ"ש במס' שמחות ריש פ"ח והובא ברא"ש פ"ג דמו"ק סי' קכ"ח דעושין חופות לחתנים וכלות שמתו קודם כניסתן לחופה, וכתב הב"ח סי' ש"נ דהאידנא אין נוהגין כן. .
(שם שם) מילדי העברים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שראתה אותו מהול לעיין לעיל בפסוק ב' בדרשא ותרא אותו כי טוב הוא. .
(שם שם) מילדי העברים זה. [מהו זה], א"ר יוחנן, מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, זה נופל ואין אחר נופל לארומז למ"ש במדרשים דבאותו היום בטלה הגזירה מהשלכה ליאור. וי"ל דמדייק הלשון מילדי העברים זה, דלפי פשטות הלשון הול"ל מילדי העברים הוא. .
(שם שם) מינקת מן העבריות. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירוהו על כל המצריות לינק ולא ינק, אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, והיינו דכתיב (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה למי יבין שמועה – לגמולי מחלב לעתיקי משדים לבר"ל למי הורה הקב"ה דעה ולמי הבין שמועה, למי שגמל והעתיק עצמו מחלב של שדים טמאים. ומכאן ראיה לשיטת הפוסקים דמדינא מותר להניק מן הכנענית והמצרית כפשטות לשון המשנה בע"ז כ"ו א' כנענית מניקה את בן ישראל, ולא כאלה הפוסקים דס"ל דהמשנה איירי רק במקום סכנה, מדאמר כאן פה שעתיד לדבר עם השכינה וכו', משמע דהוא רק מעלה בעלמא, וכ"מ במ"ר כאן, וז"ל, וכי אסור היה למשה לינק מחלב עובדת אלילים, ולא כן תנינן אבל עובדת אלילים מניקה את בן ישראל, אלא פה שעתיד לדבר עם השכינה וכו', וכ"מ מלשון הפסוק בישעיה מ"ט ישרותיהם מיניקותיך וזה הבטחה לעתיד, ובודאי דבר היתר מבטיח. –
וכתב הרמ"א ביו"ד סי' פ"א ס"ז דאע"פ דמדינא מותר להניק מן המצרית מ"מ אם אפשר להניק מן הישראלית אינו נכון להניק מן המצרית, מפני שטבען של ישראל נוח יותר משום דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהם, ומוסיף עיד הרמ"א, וז"ל, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, עכ"ל, והלשון אפילו ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הט"ז והש"ך, וכתבו, דהכונה אפילו היכא דהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהיה עיקר כזה חסר.
אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום שמשם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא הג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל כאן אפילו כותית, ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן העובדת כוכבים יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, וכ"מ בתו"ח כלל ס"ה, והענין וגם הלשון מבואר ומבורר מאד.
ודע דבכתובות ס' א' איתא מחלוקת החכמים בזמן הכרת הולד את מיניקתו [ונ"מ להחליף ממינקת למינקת אחרת, דאז כאשר מכיר את מיניקתו אינו רוצה שוב לינק מאחרת], ואמרו שם שיעורים שונים, והגדול שבהם – שלשה חדשים, ועוד דעת חכמים שם שאין לדבר שיעור אלא כל זמן שמכיר, ומכל הפוסקים אך הרמב"ם לבדו פסק כמ"ד שאין שיעור לדבר, והקשו עליו מסוגיית הגמרא שם.
והנה מאגדה זו שלפנינו ראיה מכרחת לדעתו, משום דאם קיי"ל כמ"ד יש שיעור לזה, והזמן היותר גדול הוא ג' חדשים, וא"כ הכא דכתיב מקודם ותצפנהו שלשה ירחים, וא"כ כבר היה מכיר את אמו, וא"כ מאי ראיה דהא שלא ינק מן המצריות משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ודלמא משום דכבר הי' מכיר את אמו [ואין לומר דכיון דהצפינתו לא היה רואה אותה היטב ולא הכירה, דהא קיי"ל בסוגיא שם דאפילו סומא מכיר בטעם ובריח] אלא ודאי דאין שיעור לדבר ושוב אפשר לומר שלא היה מכירה עוד ומה שלא ינק הוא משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ואמנם עדיין צ"ע קצת דהא עכ"פ אין ראיה מכרחת דמשום זה לא ינק דאפשר דהכירה, וי"ל. .
(סוטה י"ב ב׳) ותלך העלמה. ר' אלעזר אומר העלמה – מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, ור׳ שמואל בר נחמני אמר – שהעלימה את דבריה לגר"ל שהתחכמה והעלימה, אמרה מן העבריות וקראה האם, וטעם הדיוק מלשון העלמה י"ל דדייקו מדלא כתיב ותלך אחותו כמו בפסוק ד' ותתצב אחותו ובפסוק הקודם ותאמר אחותו. ויתכן עוד לומר דהדיוק הוא מדקרי לה עלמה והיא היתה עוד ילדה. .
(שם שם) היליכי את הילד. א"ר חמא ב"ר חנינא, מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה, היליכי – הא שליכי לדמדלא אמרה היניקי את הילד. או דהיה צ"ל הוליכי (בו"ו). .
(סוטה י"ב ב׳) ואני אתן את שכרך. א"ר חמא ב"ר חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם אלא שנותנין להם שכרן להוכתב בס' רה"ז דמה דקיי"ל דמינקת בשכר אסורה להניק בן חבירתה יש לדייק מלשון והיניקהו לי, דהלשון לי מיותר, ובא לרמז לי ולא עוד לאחר. ועיין באה"ע סי' פ"ב. .
(שם שם) ויך את המצרי. א"ר חנינא, מצרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי לוואמנם לדינא קיי"ל דאין ב"נ נהרגין אלא על שבע מצות דידהו, ודרשה זו אסמכתא, והלשון חייב מיתה פירושו חייב מיתה לשמים. ומה שהרגו משה למצרי אולי הוראת שעה היתה, ועיין ברמב"ם פ"י ה"ו ממלכים ובכ"מ. .
(סנהדרין נ"ח ב׳) עברים נצים. א"ר יוחנן, משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם לזנראה הבאור, דכיון דמצינו שתי פעמים לשון נצבים ונצה בדתן ואבירם, והוא בפ' קרח, יצאו נצבים, ובפ' פינחס אשר הצו על ה' בעדת קרח, וכאן סתם הפסוק להודיע מי הם הנצים, אנו דורשים, כי הם הם דכתיב בהו שתי פעמים לשון זה, כאן כתיב נצים, ולקמן (ה' כ') כתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם, ואנו למדין סתום מן המפורש, דכמו דנצה ונצבים שבס' במדבר הם דתן ואבירם כך האנשים דכתיב בהו כאן נצה ונצבים הם ג"כ דתן ואבירם, והם אלה השנים המוחזקים לעזי פנים, ויהיה פירוש אותו הפסוק כמו שכתוב ויפגעו נצבים [ויפגעו הנצבים] את משה ואת אהרן לקראתם.
וכלל ענין הדרשה הזאת ללמוד סתום מן המפורש בענין כזה נראה דהוא ע"פ מ"ש בב"ב ק"ט ב' דתולין את הקלקלה במקולקל, וכן דרך דרשות חז"ל בכ"מ, וכמו שדרשו בנזיר כ"ג א' עה"פ וישא לוט את עיניו (פ' לך) כל הפסוק ע"ש עבירה נאמר, וזה מפני שכיון שהיה לוט שטוף בזמה תלו ענינים מגונים בזה עליו, וכן בב"ב ט"ו ב' ויבא עשו מן השדה וגו' דרשו חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, וסמכו אותם על לשון אותו הפסוק, ובסנהדרין ק"ה ב' דרשו בבלעם שבא על אתונו מפסוק הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי, וכה"ג דרשו שם מפ' כרע נפל שכב, יעו"ש לפנינו, וכאן בענין זה שלכנינו פי' הרא"ש דלכן דריש נצים נצבים על דתן ואבירם מפני שהיו ידועים לבעלי מחלוקת תלו מדה זו בהם, וזה ג"כ ע"פ הכלל תולין את הקלקלה במקולקל.
ויש נ"מ בכלל זה גם לדינא, כמו בהא דקיי"ל בפסחים ט' ב' לענין שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וע' ביו"ד סי' קי"א סעיף א' ובסי' ק"ץ לענין שתי כתמים שנתערבו תולה זו שאינה מקולקלת במקולקלת, יעו"ש. וכן הרבה, ואכ"מ להאריך. .
(נדרים ס"ד ב׳) ויאמר לרשע וגו'. אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע לחר"ל אע"פ שלא ראה אותם רק נצים, בכ"ז אמר לו למה תכה, והיינו טעמא, מפני שעשה מעשה המורה על הכאה, והיינו שהרים יד, וקרא אותו רשע, אלמא שהמרים יד על חבירו נקרא רשע. –
ורש"י בפסוק זה כתב, וז"ל, רשע למה תכה רעך, רשע שכמותך, עכ"ל, ולא נתבאר כינתו בזה, ונראה ע"פ מש"כ בשו"ת מבי"ט סי' כ"ו, דלרשע מותר להכות משום שאינו עושה מעשה עמך, וא"כ פשיטא דהמכה לרשע אינו נקרא רשע, ולכאורה לפי המבואר בדרשה הקודמת דהנצים כאן היו דתן ואבירם א"כ איך קרא משה את המכה בשם רשע, כיון דהכה רשע, אך כל זה י"ל דאיירי בצדיק המכה רשע, אבל הרשע בודאי אסור להכות רשע, ולכן מכיון דכאן היה גם המכה רשע לכן נקרא המכה רשע, וזהו שכתב רש"י רשע למה תכה רעך, רשע שכמותך, דקשה לרש"י למה קראו רשע כיון דהכה רשע, לכן פי' רשע שכמותך, ובכהאי גונא נקרא רשע. –
וע' בחו"מ סי' ל"ד ס"ד כתב הרמ"א המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן, וטעם הדבר, כתב הסמ"ע בשם הב"י דאע"פ שהוא איסור דאורייתא אך מפני שאין בו מלקות אינו פסול אלא מדרבנן, ועיין באו"ת שם, ובספר רה"ז כתב, דנ"מ אם פסול מדאורייתא או מדרבנן הוא לענין הכרזה, דפסולי עדות מדאורייתא א"צ הכרזה, אבל פסולי עדות מדרבנן צריכים הכרזה, ובאמת לפי מש"כ בשו"ת מבי"ט חלק אה"ע סי' מ"ג דבמידי דלא מיפסל מדאורייתא משום דלאו בר מלקות, בכ"ז א"צ הכרזה, משום דהכל יודעים בעבירה דאורייתא, וא"כ לפי הטעם שכתבנו דהא דפסול כאן מדרבנן הוא רק מפני שאין בו מלקות אבל איסור מדאורייתא יש, א"כ לכו"ע א"צ כאן הכרזה, ודו"ק. .
(סנהדרין נ"ח ב׳) ויברח משה. וכי אפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות, אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהה החרב מעל צוארו של משה הדא הוא דכתיב (שה"ש ו׳) צוארך כמגדל השן זה צוארו של משה לטיתכן דמדייק זה גם מהלשון ויבקש פרעה להרוג את משה ולא כתיב ויבקש את משה להרגו, משמע דהמבוקש וההשתדלות היתה לא למצאו כ"א להרגו, כלומר איך להרגו, דלא היה יכול את זה, ומפרש סבת הדבר שלא היה יכול להרגו משום שקהה החרב מעל צוארו ונשבר, וע"ע לקמן ר"פ יתרו בפ' ויצילני מחרב פרעה. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) אל רעואל אביהן. וכי רעואל שמו והלא חובב בן רעואל הוא מכמש"כ בפ' בהעלתך ויאמר משה לחובב בן רעואל וגו', וא"כ רעואל הוא אבי יתרו, וכאן קורא ליתרו בשם אביו רעואל. , אלא מכאן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא מאצ"ל דהיינו רק בתינוקות ולא בגדולים, שכן מבואר ביבמות כ"א ב' וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אביו, וטעמא מאי, כולהו דבי אבא רבה קרו ליה. וע"ע מש"כ בפ' בהעלתך (י' כ"ט). .
(ספרי פ׳ בהעלתך) ויאכל לחם. א"ר יוחנן, גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, דא"ר יוחנן, בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית מבכמש"כ בדה"א ב' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו' המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, והם היו בניו של יתרו הנקרא קיני, ככתוב בס' שיפטים א' ובני קיני חותן משה, ומשפחות סופרים היינו סנהדרין. .
(סנהדרין ק"ד א׳) ויואל משה. אין אלה אלא שבועה, דכתיב (יחזקאל י"ז) ויבא אתו באלה מגטעם שבועה זו מבואר במדרשים שאמר לו יתרו, יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן את בנותיו נטלן והלך שלא מדעתו, ושמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך, ולכן נשבע לו, ועיין בדרשה הסמוכה ולקמן פרשה ד פסוק י"ט ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים. .
(נדרים ס"ה א') ויואל משה. נדר במותא הרי זה כנוי לשבועה, מאי במותא, תני ר׳ חייא, בנדר דנדר משה, שנאמר ויואל משה [ואין אלה אלא שבועה] מדכמבואר בדרשה הקודמת. ובאור הענין, כי כנויי נדרים נקראו כגון במקומות שאנשיהם עלגים ומפסידים את הלשון הברור והנקי ומכנין דבר ושם ידוע בשם משובש ומוטעה הולכין אחר כונת אותו השם, ונקרא כנוי כמו המכנה שם לחבירו, כלומר כנוי לשם העקרי והברור, כגון במקומות ידועים שרגילים לקרות לפעמים למשה מותא, ומכונין בזה לשבועה שנשבע, הרי זה כנוי לשם משה, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון העם באותו מקום ובאותו זמן, וכן לענין שבועות ונזירות וערכין וחרמין והקדשות וקרבנות, ועיין בתוס' יו"ט ומפרשים שטרחו בבאור דרשה זו, ובמה שכתבנו הכל מבואר ברחבה. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"ב) גרשם. מכאן דשם גרשם לעצמו ושם גרשון לעצמו ונ"מ לענין שמות בגיטין מהטעם הדבר דגרשם הוא מלשון גרות ככתוב בפסוק זה כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגרשון הוא מלשון גירושין, וכן מצינו בתורה שני שמות אלו, גרשם כאן וגרשון בן לוי [כ"פ בתורה]. ועיין בס' גט פשוט באה"ע סימן קכ"ט מעשה באחד שנקרא בלידתו גרשם ע"ש הגירות, ובמשך הזמן נשתקע שם זה ונקרא גרשון, וכתב שראוי לכתוב גרשם דמתקרי גרשון, ולכאורה צ"ע דהא הלכה רווחת היא דשם הנשתקע אין כותבין כלל, ונראה ע"פ מש"כ הב"ש בסי' הנ"ל דבשם עריסה שבני משפחתו נקראים כך לא שייך נשתקע, וא"כ הכא דידוע סבת הדבר מה שנקרא גרשם, מסבת הגרות, והסבה מבוארת בתורה, ג"כ אינו שייך נשתקע, ודו"ק. [ב"י אה"ע סי' קכ"ט]. ויהי בימים וגו'. תני, מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, מתוך הקץ שנאמר ויהי בימים הרבים ההם, מתוך צרה דכתיב ויזעקו, מתוך צוחה דכתיב וישמע אלהים את נאקתם, מתוך זכות אבות דכתיב ויזכור אלהים את בריתו, מתוך תשובה דכתיב וירא אלהים וידע אלהים מוהראיה מלשון וירא וידע יתבאר ע"פ מ"ש במ"ר כאן שהבינונים עשו תשובה והרשעים הרהרו, ונראה הבאור, משום דהבינונים שעשו תשובה בפועל שייך בהם ראיה, והרשעים שרק הרהרו לעשות תשובה שייך בהם ידיעה בלב, וזהו וירא אלהים – תשובת הבינונים, וידע אלהים – הרהור תשובה של הרשעים. .
(ירושלמי תענית פ"א ה"א)